וידאו ומאמרים On-line

הצד האפל של תעשיית המוזיקה

וידאו ומאמרים 23 בדצמבר 2017

מוזיקה היא תרפיה ושירה זו צורת אמנות שיש לה כל כך הרבה צדדים יפים וסגנונות עשירים והבעה אינסופית שבאמת אין סיבה לא לעסוק בה. זה בריא זה חשוב ומפעיל כל כך הרבה חלקים במוח ובעיקר עושה המון טוב לנפש וגם ללא ספק לגוף. אני ידועה כאחת שדבקה במדע ובעובדות ובטכניקה אבל מי שהיה אצלי בשיעורים ומכיר אותי קצת יותר לעומק, יודע שאני ללא ספק פועלת המון מתוך אינטואיציה, הקשבה לרגש והמדע הוא זה שדווקא מעודד אותי לתת יותר חופש קולי, להעצים את הנפש ולחגוג את היצירה בשיעורי פיתוח קול. אני אוכל להיכנס לכל הצדדים הטובים והמדהימים של הקול והסאונד כריפוי במאמר אחר אבל המאמר הזה עוסק בצדדים פחות יפים של תעשיית המוזיקה. צדדים שחשוב להיות במודעות אליהם במיוחד עם נרצה קריירה בתעשייה או אם אנחנו הורים לילדים שנכנסים לתוך העולם הזה.

וויטני יוסטון זכרונה לברכה, אמרה את זה בצורה הכי יפה בדוקומנטרי שעשו עליה "Can I be me".

Sucess is not the problem, Fame is

המשפט הזה כל כך נכון וחקוק בי חזק. ההצלחה במוזיקה וההצלחה כזמרת זה דבר נהדר ונפלא ומספק. הבעיה שמקשה על כולנו בין אם בתחילת הדרך, במרדף אחרי קריירה או בשיא הקריירה היא תהילה. הדבר המובן מאליו זה איבוד הפרטיות, להפוך להיות אישיות ציבורית והצורך לספק את הקהל ולדעת להתמודד עם המעמד הזה. ככל שאדם מפורסם יותר, גם בפוליטיקה, התגובות של הסובבים הופכות להיות יותר ויותר קיצוניות. החל מאלה שמעריצים ועד לאלה שמתעבים. ואז מתעוררת בעיה אישית של על מי לסמוך ולמי להאמין, איפה האינטרסים של כולם עומדים לגבי האינטרסים שלי ולמי באמת פשוט אכפת ממני. וויטני הייתה צריכה להתמודד עם כל זה וגם עם קהל מהקהילה שלה שהרגיש שהיא מכרה את עצמה לפופ ובגדה במסורת וזה נטל מאוד קשה לשאת. יחד עם זה היא רצתה להמשיך להיות אהודה ומקובלת בקרב מעריציה והאנשים שהיו סביבה ואז כמו היום, סגנון החיים של כוכבת פופ כלל הרבה מסיבות וחיי לילה שבקלות מדרדרות לעולם של סמים (אני בכלל לא נכנסת להשפעות של סגנון חיים כזה זה על הקול…). אני תכף אכנס יותר לעומק לנושא הסמים וההתמכרויות אבל לפני כן נדבר על הנושא של תהילה בעידן של היום.

תהילה זה משהו שרודף אותנו היום מגיל בו נחשפנו לטכנולוגיה, מהגיל שבו פעוטות נלחמים על תשומת הלב של ההורים שעסוקים בטלפונים החכמים והיום יותר מאשר בכל דור אחר אנחנו מחפשים אישורים, אימוג'ים ולייקים לכל דבר שאנחנו עושים. תמיד חיפשנו אישור מההורים ומהסביבה שלנו אבל עכשיו הדבר הזה מתעצם. הרבה פעמים זה פשוט התמונות והסיפורים שעולים לרשת כמו הורים שגאים בילדים ומעלים תמונות וקטעי ווידאו ובגיל יותר מאוחר הילדים עצמם עושים זאת לבד. אבל כל "לייק" וכל "דיסלייק" שנקבל במדיה החברתית מעלה לנו את רמת הדופאמין במוח וכתוצאה מעלה לנו את ההתרגשות, הריכוז והעניין. הדבר הזה בפני עצמו ממכר ואנחנו רק רוצים עוד ועוד ועוד ועוד

הבריונות היום ברובה נעשית בקבוצות בוואטסאפ או במדיות החברתיות, כל כך קל להקליד מילים לא נעימות ואין צורך בעימות של ממש. האינטרנט הנפלא שהופך את העולם לקטן יותר, שעוזר לנו להתקרב ולשתף ולחלוק אחד עם השני מלא גם בצדדים פחות יפים שחשוב שנהיה במודעות מלאה אליהם גם בהקשר של תעשיית המוזיקה. כי אין צל של ספק שהאינטרנט בשבילנו כמוזיקאים הוא גם כלי שיווקי שנותן לנו חופש ביטוי ועוזר לנו להתקדם במידה ונבחר בקריירה מוזיקלית.

דייב סטראוד, מורה לפיתוח קול שעובד עם השמנת של תעשיית המוזיקה, נכנס בשנים האחרונות יותר ויותר לנושא שבחרנו לקרוא לו ביחד FAME BRAIN. בתמונה מימין אפשר לראות אותו בהרצאה בכנס האחרון שארגנו בסן-פרנסיסקו, שם הוא העביר שיעור בדיוק על הנושא הזה. הוא התחיל לעסוק במחקר שמראה שרמות הדופמין שעולות במוח במהלך הופעה שוות ערך לרמות דופמין שעולות ממנה של הרואין. הדברים האלה עדיין נמצאים תחת מחקר אבל אפשר להתחיל להבין למה זמר שמחפש אהדה מהקהל שלו ורגיל לרמות דופמין גבוהות, יחפש אותן אחר כך באינטרנט ואחר כך במועדוני לילה ובסמים שיעניקו לו אותם באופן מלאכותי.

ויש לצערי עוד בעיות, כי עם תהילה בא כוח, וכל מי שנמצא למעלה בפסגה יכול לנצל את הכוח שלו לדברים שליליים. זה קיים בכל תעשייה בעולם (כל תעשייה שיש בה בוס/בוסית לעומת עובדים ומשחקי מעמדות) ולא חסרים סיפורים על תעשיית הקולנוע והטובות המיניות שנדרשו משחקנים כדי לקבל תפקידים מסוימים. יש את החזקים שוויתרו על התפקיד או על הקריירה ויש את אלה שספגו את המכה הנוראית הזו ואין לדעת איך הצל הזה נישא עימם עד היום. ילדים ונשים (אבל לא רק) כמעט תמיד מנוצלים לרעה בפירמידות כאלה וזה עצוב וכואב לראות. לפעמים זה ממש תלוי לאיזה סגנון מוזיקלי בחרנו ללכת, אם זה הפופ וה"מיינסטרים" או אם זה יותר "אינדי", דוגמא מצויינת לכך היא פולי גוטמן, שהיא זמרת בסצנת הרוק והמטאל ומורה והיא מרגישה שניכר ההבדל בין הסגנונות: "הרוקיסטים של היום, לפחות ממה שאני מכירה, מתמקדים במקצועיות, במסר, בשירה בריאה, הפקת אפקטים נכונה כי רוצים לשרוד לאורך זמן, ולא "לחיות את הרגע" של שנות ה 70-90 (תרבות הסקס, סמים ורוקנרול שהתחילה כחגיגת חופש והיום היא בריחה מהמציאות). בקהילת הרוקיסטים אני מוצאת תרבות לא קונפורמיסטית, underground. אין לנו ציפייה שישמיעו אותנו ברדיו. וברמה אישית, ויתרתי פעם על להופיע בפרסומת עם השיר שלי כי זה נגד את השקפת עולמי. למזלי אני בעיקר בסצנה הזו וכאשר אני עובדת עם זמרים מתחום הפופ אני מנסה לכוון אותם לחשיבה האמנותית יותר"

כמו דייב, פולי וכמוני, עוד מורות ומורים בחשיפה מתמדת לבעיות האלה, הקשורות בעיקר לתהילה ופרסום, מכל מיני זוויות. למשל בדיון לאחרונה עם קולגה ומורה מנוסה בתעשייה, עופרי אליעז: "אנשים לא יודעים שהרבה זמרים בתוכניות ריאלטי לוקחים כדורים נוגדי חרדה או נוגדי דיכאון על מנת להתמודד עם העומס הרגשי שנוצר מתחרות בטלוויזיה. אפילו מבחני במה ואודישנים הם מקור סטרס בפני עצמו. שימוש באלכוהול וסמים לא קורה רק בגלל מסיבות לילה, אלא על מנת להתמודד עם פחד במה משתק. האלכוהול והסמים ממסכים את החרדה ומאפשרים להרגיש יותר משוחררים על הבמה. אך זה גורם להתמכרות. לטווח הארוך כידוע, זה מאד מאד לא מומלץ. אני תמיד מציעה מדיטציה, תרגילי נשימה, ודמיון מודרך כתחליף. ואכן יש הרבה אנשים בתעשייה, שגם אם לא ינצלו מינית, ייקחו כספים לחינם ולא יעשו את העבודה אותה הם אמורים לעשות…בקיצור, מקצוע מאתגר בחרנו לעצמנו."

עידן ליברמן זמר יוצר, גיטריסט ומורה הוסיף בפניי שסטרס ומתח תמיד מעכב תהליכים בין אם הם רגשיים ואפילו טכניים של הפקה קולית וביצוע שירה על הבמה. קשה מאוד להתקדם בלי אהבה עצמית ושלווה. זה הזכיר לי ראיון עם יהודית רביץ שסיפרה על התקופה שבה התחילה להתפרסם, התקופה שבה הייתה צריכה להתחיל ללמוד פיתוח קול ולהקל על עצמה מעומס קולי בהופעות. יהודית אמרה ישר ולעניין שלא היה שום טעם בשיעורי פיתוח קול לפני שסיימה 6 שנים של טיפול רגשי אצל פסיכולוג. הקושי של חיים פרטיים שהופכים לציבוריים היה גדול ורק אחרי שהשלימה תהליך רגשי יכלה לגשת בכלל לתהליך של עבודה קולית ואז התהליך הקולי עבר בקלות ובזריזות.

ופה בעצם מגיע חלק מהפתרון, ראשית אין מה להתבייש בייעוץ ועזרה נפשית. כי אם נרשה לעצמנו לטפח את עצמנו ואת נפשנו העולם יראה הרבה יותר יפה, הלוואי ויותר אנשים ירשו לעצמם את התענוג החשוב הזה. מלבד זאת, יש הרבה דברים יומיומיים ופשוטים שניתן לעשות כדי להעלות את רמת הדופמין. אפשר לעסוק בספורט או לעשות פעילויות כמו שעופרי הציעה, יש עוד המון אפשרויות שיכולות לעזור לנו להרגיש יותר טוב לגבי עצמנו ולא ליפול למערבולת של חרדות ולחצים ואז חלילה לשים את עצמנו בידיים של מנהלים מפוקפקים.

מציאת הפתרונות היומיומיים האלו חשובה ביותר, כדי לחדד עד כמה זה חשוב, זמר מטאל מצליח ומאמן זמרים בשם וידי דולב, מתייחס לכל בעיית ההתמכרויות, חיפוש התהילה ואי היציבות כבעיה שסובבת סביב חוסר שגרה. "בעיניי, העניין המרכזי שמוביל אמנים לצריכה מסוג זו היא קושי מרכזי בשימור שיגרה. עבדתי עם המון אמנים שמקיימים שיגרה (או מתקשים לקיים שיגרה) כמעט רנדומלית לחלוטין. בתוך סיבובי ההופעות, בתוך הנסיעות הארוכות, התזונה הלא מוצלחת, חוסר הפרטיות, חוסר החלל הצפיפות הפיזית והנפשית – הגוף מתבלה. זמרים עם טכניקה מופלאה, נחבלים בגבם למשל, אבל המירוץ ממשיך – אין להם (בעיניהם) זמן לטפל בעצמם, הם מתעייפים ופונים לממריצים, משכחי כאבים וכל דבר שיזרז או יכהה תחושות פיזיות מסויימות. קשה לשמר דיסיפלינות בסיטואציות כאוטיות. אני חושב שזה חשוב נורא הנקודה שארמת מעלה בנוגע לחשיפת הזמר מראש, סימולציות ושיחות, להכין אותם לכך שיש דברים שהם מעבר לטכניקה הקולית. גם הסקילס החברתיים, אבל גם מודעות לשלל התקלות, ממוניטור גרוע, ועד פריצת דיסק. שחיקה נפשית ופיזית. החבר'ה שפגשתי שמצליחים לשמר שיגרה, הם אלה שמצליחים להתמודד עם הצלחה. כאילו זה מציל אותם. כך לפחות נדמה לי בינתיים."

אני יכולה להגיד שמתחיל לקרות שינוי, עצם זה שהשנה בארה"ב ב "Time Magazine" גבר השנה שנבחר היו למעשה חמש נשים שבחרו לספר על הניצול שעברו מעיד על שינוי גדול. עצם זה שאנשים בעלי כוח שניצלו נשים מאבדים את עבודתם מעיד על שינוי. מה גם שלא חסרים סיפורי הצלחה שהגיעו למעמד גבוה בלי להקריב שום דבר מלבד התמדה, כסף ואהבה לאמנות ולמקצוע.

האידאל עוד רחוק, ותמיד יהיו אנשים שינסו לנצל את כוחם לרעה ותמיד יהיו אינטרסים ומשחקי מעמדות, לכן הפתרון הוא בידיים שלנו. הפתרון הוא במודעות, בשיתוף עם חברים, לדעת איך להגן על הילדים ועל הנשים ולתת להן כלים להגן על עצמן. לאן כדאי ללכת, לאן לא כדאי וכמובן מתי לא ללכת לבד. לא לסמוך על מפיקי טלוויזיה עם הבטחות גדולות שזה נשמע אולי מובן מאליו, אבל לעתים אור הזרקורים וההצלחה כל כך מסנוורים אותנו שקל מאוד להתבלבל. ומהבחינה הזו צריך לזכור איזה אור כדאי לחפש. את האור הפנימי, האור של היצירה והאמנות, הדבר הנפלא והאמיתי הזה שבשבילו אנו שרות ושרים, ההבעה והחופש האינסופי.

פה גם אפשר לצלול פנימה למקומות קטנים יותר אך לא פחות חשובים ולהתעמת עם הפחד במה, עם הצורך לרצות את כולם ולעשות משהו שיהיו "מקובל" או "ראוי". זה הרי הצד של האגו שלנו שמחפש אישורים. אם העשייה שלנו היא מתוך אהבה למוזיקה, מתוך שיתוף, הכל הופך להיות קל יותר. כמו באינטרנט, שהיופי שבו זה היכולת לשתף ולקבל שפע של מידע מתי שרק נרצה. ברגע שאנו נתקלים במשהו שעושה לנו רע או מעורר סימני אזהרה אפשר להתרחק ולהזהיר את החברים שלנו. אז כך גם ביצירה שלנו, להשקיע בעצמנו, להגיע לתוצאות טובות ולהיות שלמות ושלמים עם היצירה והווקאליות שיוצאת מבפנים, בלי אישור חיצוני והרבה אהבה עצמית ולמידה אינסופית.

אני מאחלת לכולנו שניצור ונשיר רק מהמקום הזה ושלא נצטרך להיתקל בצד האפל, ואם הוא יגיע שנדע מיד איך לפנות לכיוון אחר.

 

 

הומאופתיה… 12 ביולי 2017